.

איך להרגיע כריש/ה... בלי לצאת סרדין/ה?

יישום המודל הדולפיני בטיפול זוגי
מאמר מאת ד"ר חן נרדי

שלושה יועצים פנימיים רוצים להציל אותנו ממשבר זוגי:

"הסרדין" ("ברח פן תיטרף")
"הכריש" ("טרוף פן תיטרף") ו"הדולפין" החכם שבתוכנו

ה"מודל הדולפיני" הוא פלטפורמה טיפולית המיישמת את עקרונות ה CBT ומהווה כלי טיפולי יעיל לשינוי אישי וזוגי.

לחצו כאן לפרטים על הכותב
ולקישורים לפעילותו המקצועית

איך נולד המודל הדולפיני?

"המודל הדולפיני" נולד לפני כעשרים שנה בתקופה שבה הקריירה הצבאית שלי התרסקה, משבר זוגי איים לפרק את נישואיי, ויחסיי עם ילדיי התאפיינו בגישה צבאית נוקשה שגררה עימותים בלתי פוסקים.

הייתי טעון בזעם שהסתיר מתחתיו פחד, תחושת כישלון, חוסר אונים ורגשות קשים אחרים. כעובד סוציאלי וכאיש טיפול (קצין בריאות נפש בחיל הרפואה), היה אך טבעי שאפנה לטיפול כדי למצוא תשובות לשאלות שהעסיקו אותי: למה זה קורה לי? איפה אני טועה? איך ניתן לתקן? אך גאוותי מנעה ממני זאת.

הסדנה "תקשורת לא אלימה" של פסיכולוג אמריקאי, ד"ר מרשל רוזנברג, הייתה מעין פשרה בין ללכת לטיפול, לבין לא לעשות דבר. הדקות הראשונות של הסדנה עוררו בי דחייה, וכבר תכננתי לעזוב. המנחה, גבר כבן חמישים, ישב על כיסא גבוה, ניגן בגיטרה, ושר שירים. מדי פעם נטל בובות יד, פעם תן ופעם ג'ירף, וסיפר על התמודדותו עם רגעי המשבר בחייו. התן ייצג את הזעם, את החשיבה השלילית, החשדנית, התוקפנית, הלא רציונאלית. הג'ירף ייצג את האופטימיות, את החשיבה החיובית, את האמון, את שמחת החיים ואת האהבה.

כעסתי. כל זה נראה לי גימיק מסחרי, הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שלי ומתייחסים אלי כאל ילד. מה לי ולבובות? רציתי לעזוב את האולם, אבל כדי לא לפגוע במנחה, התאפקתי. תוך כדי המתנה להפסקה קרה משהו שלא צפיתי. מבלי שהייתי מודע לכך, עיניי רותקו לבובות שהפכו לישויות עצמאיות המנותקות מד"ר רוזנברג ולפתע זלגו דמעות מעיניי. מאז ילדותי לא בכיתי. השרות הצבאי הממושך הקשיח אותי וסגר אותי מפני גילויי רגש. אבל הבובות של ד"ר רוזנברג התגנבו לתוכי פנימה, עקפו את המושגים הפסיכולוגיים בהם ניתחתי את עצמי ואת מטופליי, וחיברו אותי אל הכאב, וגם אל השמחה והאמפטיה כלפי אשתי וילדיי. נעשיתי מודע למרחק שנפער ביני ובין רגשותיי.

ימים ספורים לאחר הסדנה קיבלתי שתי החלטות: הראשונה, להתגבר על הגאווה וללכת לטיפול. השנייה הייתה לתרגם את הידע שלי ב-.C.B.T למטפורות של בעלי חיים. חודשים אחדים לאחר מכן, כאשר היחסים ביני ובין רבקה החלו להשתפר, בנינו יחד את המודל הדולפיני.

ליבת המודל הדולפיני היא הרעיון שבכל אחת ואחד מאתנו קיימים שלושה "יועצים" פנימיים שעושים הכול כדי להציל אותנו כשאנחנו חשים איום (אמיתי או מדומה).

כמי שחווה על בשרו את עצמת הבובות "המדברות" של ד"ר רוזנברג, הזמנתי לפני עשרים שנה שלוש בובות הבעה: "סרדין", "כריש" ו"דולפין" (הבובות יוצרו על ידי אירנה וינברג תפאורנית ובובנאית). הבובות מונחות ליד כורסת המטפל שלי וכאשר אני מציג בפני המטופלים את שלושת היועצים, אני מלביש את הבובה על כף ידי ו'"מדבר" את המשפטים המייצגים אותה.

הסרדין - פרק 3 בספר - "להיות דולפין"

הסרדין מייצג את חווית הפחד והפגיעות האנושית המוטמעת בנו מרגע לידתנו (התינוק האנושי פגיע יותר מאפרוח בן יומו). "ברח פן תיטרף כי אתה חלש" אומר הסרדין, "לכן כדי לשרוד אני חייב לרצות את כל מי שחזק ממך (אימא, אבא, מורה, בן/בת זוג), כי בלעדיהם איני יכול לחיות. בלעדיהם אני חצי בן אדם, אם לא יאהבו אותי לא יגנו עלי, זה הסוף שלי".

הנחת היסוד ה"סרדינית" ותחושת החרדה הקיומית מייצרות מערכת אמונות והתנהגויות "סרדיניות": פאסיביות, תלות בדמויות סמכותיות, אמונה בגורל, בכוחות עליונים, צייתנות, שחייה עם הזרם, שמרנות.

אמונות יסוד אלה מתורגמות לדוגמות התנהגותיות: "לעולם לא אומר את דעתי בנושאים קשים, לא אחשוף בפני בן/בת זוגי את רגשותיי האמיתיים ואת מחשבותיי הכמוסות. לא אבקר אותו/ה לעולם כי הוא/היא עלול/ה לכעוס עלי. אדבר איתה/איתו רק על נושאים שאינם מעוררי מחלוקת, אגיע הביתה הכי מאוחר שאפשר כדי לשהות במחיצתו/ה כמה שפחות". הרגשות העיקריים הם פחד, חוסר אונים, ייאוש, וכמובן דיכאון.

מטרות והישגים – הסרדין אינו מאמין ביכולותיו, ולכן אינו מציב מטרות מאתגרות. הוא מוותר מראש בשל הקשיים שעלולים לצוץ בדרך כי  "בלאו הכי אכשל", "יכעסו עלי", "לא יתנו לי". 

הכריש - פרק 4 בספר "להיות דולפין"

כמו הסרדין, גם הכריש מונע מהפחד הקיומי להיטרף, אבל בניגוד לסרדין, שתחושות הפחד וחוסר האונים שלו גלויים לעין, הכריש מחביא ומסווה את הפחד מתחת למעטה של רציונליות לכאורה, ואלימות סמויה או גלויה.

הנחות היסוד ומערכת האמונות הכרישית: "העולם הוא ג'ונגל. רק החזק שורד, לכן טרוף פן תיטרף, גרום לאחרים לפחד ממך, ולא, יחסלו אותך. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אתה חייב לנצח בכל תחרות כי העולם מריע למנצחים. מי שמפסיד הוא חלש ולחלשים אין זכות קיום.

הציוויים הכרישיים הנגזרים ממערכת האמונות הכרישית:

לעולם אל תדבר/י או תחשוף/תחשפי חולשה בפני בן/בת זוגך. את/ה חייב/ת להגיד את המילה האחרונה, ולנצח בכל ויכוח. לעולם אל תודי/ה בטעות, האשם/מי את בת/בן זוגך. אם חולשתך נחשפה למרות מאמציך להסתיר אותה, תוכיח/י לבן/בת הזוג עד כמה את/ה חזק/ה, על ידי הפגנת אלימות מילולית או פיזית. אם לא אוכיח לבן או בת זוגי שאני מצליחן/נית, מספר אחד, ומפרנס/ת-על, לא יעריכו ולא יאהבו אותי.  

מטרות והישגים – הרעב הכרישי אינו יודע גבולות. הכריש נוגס ללא אבחנה בכל מה שזז במים: שקיות ניילון, צמיגים, קופסאות שימורים ריקות. גם הכריש הפנימי שלנו אינו מבחין בין מטרות מזינות ובין מטרות רעילות ומסתער בחמת זעם על כל מה שנראה כמטרה נוצצת. הוא שאפתן ומאמין שיכולותיו אינסופיות, סופרמניות. בדרך כלל אינו רואה את המכשולים בדרך למטרה, וגם כאשר מבחין בהם, הוא בטוח שיגבר עליהם. הוא חסר מעצורים מוסריים ויעשה הכל – כולל דריכה על גוויות – בדרך למימוש מטרותיו.

הכריש בזוגיות: כדי להשיג את שלו, שואב הכריש הפנימי מבן/בת הזוג ומהעולם, כל מה שהוא צריך. הוא מתמכר לעבודה או לתחביביו על חשבון חיי בן/בת הזוג והמשפחה, מהמר בבורסה על כספי המשפחה, החסכונות, מקריב את החלומות והשאיפות של בן/בת הזוג כדי להגשים את שלו. הוא דורש לקיים יחסי מין  גם כאשר בן/בת זוגנו אינו/ה מעוניין/ת בתדירות ובדרך שלו. גם כאשר נענים לתשוקותיו הוא אינו בוחל בקיום קשרים מיניים מחוץ לנישואין.  (ד"ר רבקה נרדי, אודות הכריש הנשי, הספר: "להיות דולפין" עמוד 53, 161-168)

הסרדין והכריש כסרבני שינוי

הסרדין והכריש הם סרבני שינוי. הסרדין אינו מאמין בטיפול מפני שהוא פטליסט: "זה האופי שלי. אין לי אומץ לשנות, ככה נולדתי, זה מה שקיבלתי מהוריי, אין מה לעשות". טיעון סרדיני נוסף: "אני אומנם שוחה בבריכה מעופשת, אבל לפחות אני מכיר אותה. מי יודע מה מחכה לי בחוץ?"

הכריש מתנגד לשינוי מפני שפחדו/גאוותו אינם מרשים לו להודות שיש לו בעיה ("לי טוב כמו שאני, אם יש לך בעיה לכי לטיפול"). טיעון נוסף: "אני דווקא רוצה שינוי אבל את/ה חייב/ת לעשות את הצעד הראשון כי את/ה אשמ/ה בקלקול היחסים").

הסרדי"ש

הסרדי"ש הוא הכלאה בין הסרדין לכריש והוא מייצג את תנועת המטוטלת שלנו בין שני היועצים הפנימיים הללו: אנחנו כנועים ומרצים את האחר/ת עד שכוס הייסורים עולה על גדותיה, ואז אנחנו מאפשרים לכריש להשפריץ את זעמנו כנגד כל מי שאנו סבורים שניצלו את טוב ליבנו, ומחזירים מנה אחת אפיים, נוקמים את עלבונו של הסרדין שלנו.

הריקוד הזוגי של ה"סרדין", ה"כריש" וה"סרדי"ש"

מה קורה במפגש בין בני זוג כאשר שניהם מובלים על ידי הסרדין שלהם, כאשר הם מובלים על ידי הכריש שלהם, או כאשר הם מובלים על ידי הסרדי"ש שלהם? המפגשים הללו מולידים שלושה דגמים של ריקודים זוגיים, אותם אני מדגים לבני הזוג במפגשים הראשונים, ומסייע להם לזהות אותם ביחסיהם.


ריקוד הסרדין-סרדין

כאשר שני בני זוג מובלים על ידי הסרדין שלהם, הם רוקדים גב אל גב. ריקוד כזה מאפשר להתחמק מהמבט זה בעיני זה, ולהסתיר את הרגשות. במשך שנים הם נמנעים מיחסי מין, או מקיימים אותם באפן טכני נעדר התלהבות והתמסרות. גם במישור התפקודי הם פועלים כמכונת עבודה מתואמת, וכך זה נראה:

גבר: היית בקופת חולים?

אישה: היית במוסך?

גבר: שילמת בבנק?

אישה: ביקשת מהוריך לשמור על הילדים בשבת?

גבר: הבאת את הדואר?  

אישה: תעביר לי את המלח.

גבר: תעבירי לי את הפלפל.

לסיכום: התקשורת שטחית ומוגבלת להעברת מידע תפקודי ותו לא.


ריקוד הכריש-כריש

המצוקה שצברו הסרדינים של בני הזוג במשך השנים הופכת להתפרצות כרישית. בניגוד לריקוד הסרדינים המתנהל גב אל גב, ריקוד הכרישים מתבצע פנים אל פנים. שני בני הזוג תוקפים זה את זה פנים אל פנים. כל פגיעה מסלימה את תגובת הצד השני. בני הזוג אינם בוחלים באמצעים: התחשבנויות, גידופים, נקמות קטנות, הסתה של הילדים, מריבות על גבי הילדים ועוד. היחסים מידרדרים לאלימות גוברת והולכת. וכך זה נראה:

גבר: נמאס לי מזה שהדבר הראשון שאני שומע ממך כשאני נכנס הביתה הוא: לך תביא את הילדים, תביא מהסופר דברים, לא חיבוק לא נשיקה, אפילו לא שלום, מה שלומך.

אישה: נמאס לי מהאיחורים שלך, רק עבודה, עבודה...

גבר:  נמאס לי מהחפירות שלך!

אישה: (מרימה את הקול) אתה לא תגיד לי חפירות!

גבר: את לא תפתחי עלי פה!

אישה: אני אפתח ועוד איך!

גבר: (מתקרב עם האצבע בדרך מאיימת) אז אני אסתום לך אותו.

אישה: אתה גבר אלים!

גבר: את אישה אלימה!... מתקרבים באפן מאיים זה אל זה.


ריקוד הסרדי"ש

רוב בני ובנות הזוג אינם מתנהגים כסרדינים או ככרישים מוחלטים. הריקוד השכיח בזוגיות הוא ריקוד הסרדי"ש: כל אחד מבני הזוג פועל לסירוגין כסרדין או ככריש.

הסרדין שלנו סופג את התקפות הכריש של בן/בת הזוג שלנו, הוא אוגר ואוגר עד שנגדשת סאת הייסורים, ואז הכריש הפנימי מתפוצץ מזעם, משתלט עלינו ותוקף את בן/בת הזוג. הם נבהלים, נמלטים, ותוך כדי כך, מבקשים סליחה ומנסים לפייס בדרך סרדינית. המפוייס/ת אינו/ה שועה אל מנחת הסרדין המפייס וממשיך/כה לנהוג בכרישיות. בן/בת הזוג המפייסים סופגים את האלימות עד שאינם יכולים יותר, וכאשר סאת הייסורים שלהם נגדשת, הכריש שלהם יוצא לטרוף והם מפעילים אלימות גדולה עוד יותר. המפייס, שנהג בסרדיניות עד כה, הופך לכריש ומתחיל לתקוף. מי שהיה כריש עד כה, מבין שהגזים, ומרוב בהלה מתחיל לרצות ולפייס את בן/בת הזוג. כך אנחנו מחליפים תפקידי סרדין כריש לסירוגין, רודפים ונרדפים במחול הסרדי"ש המתיש. כך זה נראה:

גבר: (בטון מרצה ומתחנף) אני מתנצל על איך שדיברתי אלייך... להכין לך כוס קפה?

אישה: (בזעם) בכל פעם אתה מתנצל, ואחר כך חוזר על הכול שוב.

גבר: (מבוהל, נמלט תוך כדי התנצלויות) אני משתדל, באמת משתדל...

אישה: (בתוקפנות) עד שלא תתנצל באמת, ולא רק כדי שהשכנים לא ישמעו את הצעקות שלי, אין סיכוי שאסלח לך!

גבר:  (מבוהל) באמת הגזמתי, לא אחזור על זה לעולם, אני מבטיח!

אישה:  (בזעם) ההבטחות שלך שוות לתחת. אתה בדיוק כמו אבא שלך...

גבר: (מזנק לאחור אל האישה הרודפת אחריו ומתקרב עם אצבע מונפת מול פניה של האישה) "אבא שלי? את לא תדברי על אבא שלי. אני לא אתן לך לעשות ממני סמרטוט כמו שאמא שלך עשתה מאבא שלך!"

אישה: (מבוהלת מהזינוק ונרתעת בפחד לאחור, מתחילה לסגת בעוד הוא רודף אחריה)


המהלך הטיפולי

לאחר יצירת הכרות עם בני הזוג, הקשבה למצוקותיהם ולציפיותיהם מהטיפול, אני מציג בפניהם את הפרופיל של "הסרדין" "הכריש" ו"הסרדי"ש", ומדגים להם פיזית או בעזרת שלוש בובות הסרדין הכריש והדולפין (לפי מה שמתאים) את שלושת דגמי הריקודים הבעייתיים בזוגיות. אני עושה זאת תוך שילוב תכנים שהם העלו ודוגמאות אישיות מחייהם הזוגיים. מרבית בני הזוג מחייכים זה לזה כשהם מזהים את הדמיון בין הריקודים שהם רוקדים לבין אלו שאני רוקד עם בת זוגי. ההומור והשיתוף האישי של המטפל, מפחיתים חרדה ומייצרים אווירה של "כולנו באותה סירה פחות או יותר".

לאחר מכן, אני מציג את מטרות הטיפול – במונחי המודל הדולפיני: "מטרת הטיפול הזוגי היא  לזהות את שלושת ריקודי "הסרדין, הכריש והסרדי"ש, וללמוד כיצד להחליפם בריקוד חדש - הריקוד הדולפיני אותו נלמד ונתרגל בהרחבה במפגשים הבאים".

בדיון עם בני הזוג בהגדרת מטרות הטיפול, מצליחים מרבית הזוגות - באמצעות דימויי הסרדין, הכריש והסרדי"ש – לתאר באופן מדויק את ההתנהגויות והמחשבות שהם רוצים להגביר או להפחית, ואת אלו שהם רוצים ללמוד ולשפר (לדוגמא: "אני מרגיש 'סרדין' כשאשתי אומרת לי מה לעשות או מעירה לי על טעויות שלי בנהיגה, ואז הכריש שלי לא יכול לסבול את זה ואני יוצא למתקפה עליה"; "הסרדינה שלי מרגישה מושפלת כשבעלי מדבר אלי בטון סמכותי. אני פשוט לא יכולה לסבול את זה ואז אני שולחת את הכרישה שלי ללעוג לו על משהו").

בסיומו של תהליך זה אני מציע לבני הזוג, בדרך כלל ברבע האחרון של השעה הטיפולית, להכין שיעורי בית לקראת המפגש הבא: לזהות בתוכם את ה"סרדין", ה"כריש" וה"סרדי'ש", לתעד את המחשבות, הרגשות וההתנהגויות הסרדיניות והכרישיות שלהם, להכין רשימה של מצבים שבהם הסרדין או הכריש משתלטים עליהם, ולתאר מתי ואיך הם מצליחים להתגבר על דרישות הסרדין והכריש.  

הגדרת ציפיות מציאותיות מהטיפול: אני מבהיר לבני הזוג שאין סיכוי לחסל או להתגבר באפן מוחלט על הסרדין, הכריש והסרדי"ש שלנו, וכי רק על ידי טיפוח הדולפין שלהם – היועץ החכם והחזק, יצליחו בתהליך הדרגתי להרגיע את הסרדין והכריש ולצמצם את השפעתם על דפוסי ההתנהגות הרגש והחשיבה שלהם. "במפגש הבא נתחיל בתיאור הפרופיל של הדולפין ונלמד על 'ששת שרירי הדולפין' שהם בעצם שש מיומנויות ההתמודדות של הדולפין".

הדולפין - פרקים 7-9 בספר "להיות דולפין"

במפגש השני או השלישי, אני מציג את הדולפין תוך כדי דיאלוג עם המטופלים. "מה יש בו, ביונק הימי הנהדר הזה, ששוקל 150 קילו, שמסוגל לזנק לגובה של שישה מטרים, ולצלול מתחת למים במשך חצי שעה בלי לנשום, שמעורר בנו התפעלות והשראה?" (אני מצביע על תמונת דולפין המזנק מהמים).

מרבית המטופלים מביעים התפעלות מהדולפין ומתארים את יכולותיו בהתלהבות. בשלב זה אני מדגיש בתיאור דמותו של הדולפין את השילוב הנדיר בין עוצמתו, הבאה לידי ביטוי ביכולתו לעמוד על זנבו (לעמוד על שלו) ולהגן על עצמו ואחרים מפני התקפות כרישים, לבין התייחסותו האמפאטית כלפי פגיעותו ומצוקותיו של האחר: משחק עם ילדים, מהווה חברה מרגיעה לנשים הבוחרות ללדת בריף הדולפינים ועוד.

איך מצליח הדולפין לשלב בין עמידה נחושה מול תוקפנות, ובין יכולת אמפאטית גבוהה? נתבונן בתנועתו של הדולפין במים.

תנועתו של הדולפין במים מורכבת משתי תנועות -  זינוק וצלילה

הזינוק לגובה של שישה מטרים מייצג את יכולתו של הדולפין ליזום שינוי ולהשיג את מטרותיו. למשל, להגיע לדג שהמאמן מחזיק, בניסיון הראשון, מבלי לגעת אפילו בציפורן הקטנה של המאמן (אני מדגים את שתי התנועות הללו בעזרת בובת הדולפין שהלבשתי על כף ידי).

הזינוק הדולפיני מייצג את היציאה שלנו מבריכת הסרדינים והכרישים של המשבר הזוגי, למקום טוב יותר: לעצור תוקפנות בדרך לא אלימה, ליצור קשר חם, להגשים את המטרות ביחסים הזוגיים ואפילו בקריירה. אני מפתח את הדיון בתנועת הזינוק לשאלה: "מהן המטרות שכל אחד מכם רוצה להשיג בחיי הנישואין שלו, ומה הוא/היא רוצה לשנות?" בשלב זה, לפעמים אני נעזר בדף "התנהגויות מעצימות בזוגיות". אני מבקש מהמטופלים לסמן את הפריטים הרצויים להם בדף,ומקיים עמם שיחה על מטרות קצרות טווח וארוכות טווח שהציבו לעצמם בחיי הנישואין.

שלושת שרירי הצלילה של הדולפין

אני שואל את המטופלים: מה צריך הדולפין לעשות כדי שיוכל לזנק בעוצמה כזו ובדייקנות רבה אל מטרותיו? בדיון המתפתח אנחנו מגיעים למסקנה: הצלחתו של הדולפין לזנק ולהגיע אל מטרותיו, מותנית בתנועה השנייה של הדולפין: הצלילה. כדי לזנק לגובה של שישה מטרים, על הדולפין לצלול לעומק של שישה מטרים, כדי לצבור מהירות ותנופה".

"הצלילה הדולפינית מתחת למים מייצגת את הצלילה לתוך עצמנו, טרם ההחלטה לזנק. בניגוד לסרדין ולכריש המתנהגים כאוטומטים, מצטיינים הדולפינים באינטליגנציה מפותחת כדי לקבל החלטות במצבים מורכבים. כמו הדולפינים, גם עלינו לצלול לעומק, לזהות ולהבין מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע, להקשיב לסרדין ולכריש שלנו ולהרגיע אותם כדי שלא יפריעו לנו לצבור תנופה, לתכנן את היציאה בעיתוי הנכון, בזווית הנכונה, בעוצמה הנכונה, לזנק ולהגיע למטרה".

 

שתי הערות:

  • הזינוק הדולפיני אל מחוץ למים מייצג את החלק ההתנהגותי בטיפול, כלומר את ההתנהגויות הגלויות: איך אנחנו מדברים עם בני/בנות זוגנו? מה שפת הגוף שלנו אומרת? באילו מילים אנחנו בוחרים? איך אנחנו נשמעים? ועוד.
  • אפשר להשוות את הזינוק והצלילה לשתי הרגליים עליהן עומדת שיטת ה-.C.B.T. הרגל הראשונה: ההתנהגות הנצפית, כלומר איך נראה ונשמע הדולפין כשהוא מזנק אל מחוץ למים. הרגל השנייה: הרגש והקוגניציה, כלומר המקום שאליו אנחנו צריכים לצלול כדי לגלות מה אנחנו מרגישים ומהן הנחות היסוד ומערכת האמונות שלנו.

ד"ר נעמי אפל מתארת זאת במטאפורה מדוייקת:
"יש במוחנו מעלית בין גזע המוח, שהוא המקום הנמוך במוח בו נמצאת המערכת הלימבית, לבין הקורטקס האונות המצחיות - המקום הגבוה".

אפל, נ. (2015). לדבר
CBT עם הורים וילדים - מדריך למטפל ההתנהגותי קוגניטיבי)

שלושת שרירי הצלילה של הדולפין

השלב הבא בתהליך הלמידה מתמקד בשאלה: מה עושה הדולפין שלנו מתחת למים כדי להתכונן לזינוק?

כאן  לומדים המטופלים להכיר את "שלושת שרירי הצלילה": שלוש מיומנויות קוגניטיביות-רגשיות של הדולפין:

  1. שרירי הנשימה ואורך הרוח
  2. שרירי סנפירי הניווט
  3. שרירי הסונר

אני שואל את המטופלים: "איזו פעולה צריך לעשות הדולפין כדי שיוכל לצלול?" אנחנו מגיעים יחד למסקנה שהדולפין, בדיוק כמונו, חייב לשאוף אוויר כדי לצלול. המטופלים מופתעים לשמוע כי דולפינים יכולים לצלול מתחת למים עד חצי שעה בלי לנשום, וזאת מפני שהם מסוגלים להחליף 100 אחוזים מהאוויר בריאותיהם, בניגוד אלינו שמחליפים רק 40 אחוזים ולכן מסוגלים בקושי לעצור את הנשימה לדקה או שתיים. 

אני שואל: "מדוע חשוב שנפתח את שרירי הנשימה שלנו?" ומקיים דיון עם המטופלים במושגים: "לקחת פסק זמן", "לספור עד עשר" לפני שאנחנו מזנקים מהמים, ולפעמים גם עד מאה". אני מעודד את המטופלים להביא דוגמאות למצבים שבהם לא צללו ל"פסק זמן" לפני שהגיבו, ונתנו לסרדין או לכריש שלהם להוביל אותם. לעיתים, כדי לעודד את המטופלים להביא את הדוגמאות, אני מספר על מצבים שבהם פעלתי בזוגיות שלי מבלי לצלול, ושילמתי מחיר יקר על התנהגותי הסרדי"שית...

המשך המפגש ממוקד ביצירת רשימה של מצבים שבהם המטופלים מגיבים אוטומטית, ובתיאורים של המחירים שהם משלמים על תגובות אוטומטיות סרדיניות או כרישיות.

דגש מיוחד אנחנו שמים על מצבים שבהם מצליחים המטופלים להשהות את התגובה, ומנסים לזהות את ההיגדים הפנימיים שבאמצעותם הצליחו לעשות זאת.

הערה: כך אנחנו יוצרים את קו הבסיס (BASELINE) של התנהגויות היעד בטיפול. קו בסיס זה מאפשר למטופלים ולנו, המטפלים, לעקוב אורי הטיפול ולהעריך את התקדמותו.

 

פיתוח שרירי הנשימה ואורך הרוח הדולפיניים

הכלי המרכזי שפיתחנו כדי לחזק את שרירי הנשימה של המטופלים הוא ה"דולפינומטר". זהו כלי לזיהוי וניטור מצבי הלחץ המייצרים גירוי חזק לבריחת הסרדין ולתקיפת הכריש (הכלי מתואר בספרנו "להיות דולפין", שם הוא מופיע בשם: "לחצנומטר" עמוד 73-84). הרציונאל של הכלי הוא השיום המטפורי (מתן שם). העובדה שאנחנו מסוגלים לתת שם ולמדוד משהו שלפני כן היה חסר שם, ולא היה ניתן למדוד את נוכחותו, היא אקט של שליטה. לכן, שיום התנהגות כסרדינית, כרישית או דולפינית, והאפשרות לדרג את רמת הלחץ על סקלה בצבעים ובמספרים, מגבירה את תחושת השליטה במצבי הלחץ, ומפחיתה חרדה.  

תיאור הכלי: הסקלה משתרעת בין אפס למאה ומחולקת לשלושה טווחים: הטווח הכחול - מאפס עד ארבעים, המייצג מצב רגיעה שבו הדולפין צף על המים בהנאה ללא מאמץ. אני מכנה טווח זה כ"רגוע מאד" - "מצב שנטי". הטווח הירוק – מארבעים עד שמונים - מייצג את הלחץ הבונה, היעיל, שבו הדולפין במיטבו, מתמודד ביעילות עם מצבי לחץ שונים. הטווח האדום – משמונים עד מאה, זהו האזור שבו שולטים הסרדינים והכרישים. באזור זה אנחנו נעים בין זעם ואלימות לבין לבין חוסר אונים ודיכאון.

המטופלים לומדים לזהות ארבע קבוצות סימנים: התנהגותיים, רגשיים, קוגניטיביים וגופניים (ראו את פירוט הסימנים בתיאור הלחצנומטר ב"להיות דולפין", עמ' 77-85). בעזרת מחוג הנע על הסקלה, הם לומדים להגדיר את רמת הלחץ שלהם על הסקלה: "עכשיו המחוג שלי על ירוק", "עכשיו המחוג בכחול", "עכשיו המחוג מתקרב לאדום", "עכשיו המחוג באדום לוהט". לאחר תרגול, המטופלים מסוגלים לדייק ואף לציין מספר.

בעזרת "שרירי הדולפין", לומדים המטופלים לשפר את שליטתם במחוג כדי למנוע את קפיצת המחוג לטווח האדום (שמונים ומעלה) או אם הם כבר ב"אדום לוהט", למעלה מתשעים וחמש, להחזירו לאדום הבהיר ובהדרגה להחזירו לירוק.

בעזרת ה"דולפינומטר" אנחנו בוחנים עם המטופלים את הצלחתם להוריד את המחוג מהטווח האדום אל הירוק או למנוע את עלייתו לטווח האדום במצבים שונים.    

 

שרירי הסונר הדולפיני (האמפטיה הדולפינית)

טיפוח התנהגות אמפאטית בין בני זוג, היא אחד האתגרים החשובים בטיפול. הסונר הדולפיני הוא מטפורה המעוררת השראה ויוצרת מוטיבציה להתאמן בנתינה וקבלה של אמפטיה, והענקתה לעצמנו ולאחרים. כך אני מציג את הסונר הדולפיני למטופלים:

"עדויות רבות מתארות את רמת האמפטיה הגבוהה של דולפינים כלפי האדם: דולפינים מצילים מטביעה ניצולי ספינות טרופות ואף מגנים על אנשים מפני התקפות כרישים. האמפטיה וההתנהגות העוזרת שהם מייצרים הן דפוס התנהגות חיוני השומר על לכידותה החברתית של להקת הדולפינים, והמשפר את סיכויי ההישרדות של כל פרט בתוכה".

אני יוצר הקבלה בין התרומה של האמפטיה לשרידות הלהקה הדולפינית לבין היות האמפטיה תנאי הכרחי לקיומה של החברה האנושית. ההקבלה הזו חשובה במיוחד עבור מטופלים (בעיקר גברים) הרואים בהתנהגות אמפאטית התנהגות "נשית", "נאיבית", "רכרוכית"'' מחלישה".

כך אני מציג את הסונר הדולפיני בפני המטופלים:

"במצחו של הדולפין קיים אזור שממנו משוגרת קרן קולית לעבר בעלי חיים ועצמים שונים. הקרן פועלת כאולטרא-סאונד משוכלל. גל הקול החוזר מתפענח במוחו המפותח של הדולפין ומאפשר לו לקלוט בתלת-ממד את מהותו של בעל החיים או העצם שלפניו. זהו למעשה אולטרא-סאונד משוכלל יותר מזה המצוי בידי הרופאים מפני שבעזרתו קולט הדולפין לא רק ממדים פיזיים אלא גם רגשות, כפי שמעיד סרט טלוויזיה דוקומנטרי של חברת National Geographic.

בסרט מצולמת דולפינה ברגעים שלפני ההמלטה. שתי דולפינות חשות בעזרת הסונר את תנועת הרקמות הסוערת של הדולפינה וגורה, ומבינות כי רגע ההמלטה קרב. הן מתמקמות מתחת לגחונה של הדולפינה וממתינות. כשמגיח הדולפינון מרחם האם, הן לופתות אותו בעדינות בסנפיריהן ומעלות אותו אט אט אל פני המים כדי שינשום את נשימתו הראשונה".

קשה להגזים בהבעת התדהמה והשמחה שעולה על פניהם של המטופלים כשהם מקשיבים לתיאור לידתו של הדולפינון. זה העיתוי המתאים לספר להם על הסונר האנושי: האמפטיה, היכולת להיכנס לנעלי הזולת ולהרגיש מה עובר עליו.

"מרביתנו מגלים רמה גבוהה של אמפטיה כלפי התינוקות שלנו. אנו עומדים ליד מיטתם ועושים מאמץ עילאי כדי לפענח את הסיבה לבכיים. אולם כשילדינו מגיעים לגיל ההתבגרות ומתחילים למרוד ולהתחצף, אנחנו מתקשים להיות אמפאטיים כלפיהם, ולעיתים אף איננו רוצים בכך. הקושי הזה אופייני לא רק לגבי המתבגרים שלנו אלא גם כלפי בנות/בני זוגנו, ובמיוחד בשעת משבר זוגי".

לאחר תאור זה, מרבית הזוגות ניגשים בשמחה לתרגול הסונר הדולפיני.

תרגול הסונר הזוגי - אני מזמין את הגבר להיכנס לנעליה של אשתו ולשוחח איתי במשך כמה דקות כאילו היה "אשתו". בשיחתי עם "אשתו" אני שואל אותו: "האם תוכלי לספר לי בבקשה מה קשה לך עם בן זוגך?" מבת הזוג האמיתית אני מבקש להאזין לשיחה שלי "איתה", כלומר עם בן זוגה המשתדל להיכנס לנעליה, ולרשום מתי חשה שבן זוגה מדייק ומיטיב לבטא את חוויותיה כאשתו, והיכן הוא שוגה או לא מדייק.

כשאני מסיים את השיחה עם הגבר המחופש לבת זוגו, אני מזמין אותו להקשיב למשוב של אשתו (האמיתית) על ניסיונו להיכנס לנעליה. בתום השיחה ביניהם, אני מזמין את בני הזוג להפוך את היוצרות: האישה נכנסת לנעלי בן זוגה ומספרת מה קשה לו "איתה" והגבר נותן לה משוב. תהליך זה מעצים את ההכרות האינטימית בין בני הזוג, למשל: באילו מצבים הם חשים אמפטיה מצד בן/בת הזוג, מתי הם זקוקים לאמפטיה ואינם מקבלים אותה, מהו סוג האמפטיה שהם זקוקים לו ברגעים שונים, מה השונה ומה הדומה בתפיסתם את האמפטיה, ועוד.

שיעורי בית באמפטיה - כבכל מפגש, אני מבקש מבני הזוג להכין שיעורי בית. הפעם אני מבקש מהם לתרגל התנהגות אמפטית ולדווח עליה במבפגש הבא: היכן הצלחתי במתן אמפטיה לבן/בת זוגי? מהם המכשולים שנתקלתי בהם כשלא הצלחתי להיות אמפטי כלפי בן/בת זוגי? (למשל: "כאשר רציתי להיות אמפטי לאשתי, הכריש שלי לעג לי שאני חנפן עלוב וזה בלם אותי").

 

תרגול אמפטיה עצמית

מטופלים שאינם יודעים להרגיע את הסרדין והכריש של עצמם, יתקשו מאוד להעניק אמפטיה לבנות/בני זוגם. מי שאין בו חמלה כלפי עצמו יתקשה לחמול על האחר. לכן, תנאי הכרחי לפיתוח אמפטיה בין בני זוג, הוא ללמד כל אחד מהמטופלים להפנות את הסונר האמפטי שלו כלפי עצמו. כך מתבצע תרגול האמפטיה העצמית:

אני מדובב את הסרדין והכריש של המטופל ואם הוא מתקשה, אני מדגים דיבור אל הסרדין שלי. זוהי אחת המיומנויות החשובות של מטפלים המיישמים את שיטת "המודל הדולפיני".

מרבית המטופלים מזהים היטב את הסרדין שלהם, אבל לעיתים מתקשים להביעו במילים. גברים, יותר מנשים, מתקשים לדבר את הסרדין שלהם, לעומת זאת הם מיטיבים מנשים לדבר את הכריש שלהם (בספר "להיות דולפין" אנו מתייחסים לממד המגדרי של הסרדין והכריש). לאחר מכן אני מבקש מהמטופל/ת להחזיק על ברכיו/ה את בובת הסרדין ולהרגיע אותו. (החזקת בובה ודיבור אליה היא התנהגות מביכה עבור חלק מהמטופלים, לכן אני מקדים ומדגים דיבור מרגיע כלפי הסרדין שלי לפני שאני מבקש מהם לעשות זאת בעצמם).

הרגעת הסרדין והכריש של עצמנו מבוססת על שני מרכיבים: הקשבה לסרדין ולכריש תוך הכלת הרגשות הקשים ועיוותי החשיבה של שניהם, והצבת גבולות רכה אך בוטחת וחד-משמעית לשניהם.

דוגמא: "סרדין יקר שלי, אני מזדהה אתך. אתה חלק ממני אבל אתה לא כולי. אם הייתי כולי סרדין, כמוך, בטוח שהייתי נעלב עד עמקי נשמתי אם הדבר הראשון שאשתי הייתה עושה כשאני נכנס הביתה היה לנזוף בי על משהו ולשלוח אותי לעשות קניות בסופר. ברור שהייתי מרגיש כישלון כהורה אם הייתה אומרת לי בפני הילדים: "איזה מן אבא אתה שלא בא לאסיפת הורים". אבל, סרדין יקר, אני מבטיח לך שאשמור עליך, אחבק ואלטף אותך (אני מלטף את הסרדין) אבל כדי שאוכל לשמור עליך, אני זקוק לשקט כדי להתרכז בשאלה הכי חשובה: איך דולפין מגיב לדברים שאשתי אומרת לי".

לאחר ההדגמה אני מבקש מהמטופל לתרגל את הדיבור הדולפיני אל הסרדין ואל הכריש שלו.  

תרגילים נוספים לאימון הסונר של המטופלים: אני מפנה אותם לסרטים, לספרים, לשירים פופולאריים, או לכל חומר המאפשר למטופל להתוודע לעולמו של האחר. למשל: גבר שביקש להיגמל מהתמכרותו לנערות ליווי קיבל ממני ספר אוטוביוגרפי שכתבה אישה צעירה המנסה לצאת מעולם הזנות ("הצד האפל של הירח"). בספר היא מתארת את סבלה ואת המחיר שהיא משלמת על עיסוקה, כיצד הגיעה לזנות ועוד מידע החושף את הסבל הבלתי ידוע בפני "לקוחות" הזנות.  

 

שרירי הלב - אומץ הלב להיות גלויי לב

שריר הלב הוא אחד משלושת שרירי הזינוק הדולפיני (שריר הניתור אל השינוי, שריר העמידה על הזנב, ושריר הלב) המסמלים את ההתנהגות הגלויה. שריר הלב מייצג את אומץ הלב להיות גלויי לב, לבטא במילים, בדיבור, ובשפת גוף את רגשותינו, לבטא רגשות חום, אהבה, חיבה ורגשות חיוביים נוספים, כמו גם לבטא רגשות קשים: כעס, תסכול, עלבון, חרטה ועוד. אין צורך להכביר מילים על חשיבות פיתוח שרירי הלב אצל המטופלים, במיוחד אצל גברים. מטרת פיתוח שרירי הלב היא העשרת רפרטואר המילים המתארות מצבים רגשיים, ותרגול המטופלים בהבעת הרגשות הללו במקום, בזמן ובמינון המתאימים.

כלי נוסף להשגת מטרה זו הוא המילון הרגשי (ראו בספרנו "להיות דולפין" עמ' 262-264). זהו דף שבו מסודרות לפי סדר האלף-בית עשרות מילים רגשיות. שני בני הזוג מסמנים את המילים המתארות את הרגשתם ביחסים שביניהם או בסיטואציה מסוימת (למשל, במריבה האחרונה). לאחר שהם מסיימים את סימון הרגשות, מקריאים בני הזוג זה לזה את המילים שסימנו (כל אחד מהם רושם לפניו את המילים של בן/בת הזוג). בשלב הבא אני מלמד את בני הזוג כיצד להתעניין באופן דולפיני מזמין, ברגשות של בן/בת הזוג, אני מבקש מכל אחד בתורו/ה לבחור מילת רגש אחת של בן בן/בת הזוג ("חשוב לי להבין מדוע סימנת את המילה בדידות").

שלוש מטרות לתרגיל זה: א. ללמד את בני הזוג לשתף ברגשותיהם בדרך דולפינית (מדויקת, מבלי להתנצל כסרדין ומבלי להאשים את בן/בת הזוג ברגשות שלי). ב. להתאמן בהקשבה דולפינית (הקשבה מכילה ופעילה – מדובבת, מתעניינת, וללא ויכוח עם הרגש שמביע בן/בת הזוג) ג. לרכוש הרגלי שיחה רגשית ביניהם גם שלא בהקשר הטיפולי. נוכחתי לדעת שעבור מטופלים רבים השיחה על רגשות היא חוויה לא מוכרת, ומשום כך אינני מוותר להם כאשר בתחילת התרגיל הם מתלוננים על כך שזה נשמע להם מלאכותי ולא ספונטני.

לאחר שבני הזוג לומדים לבטא את הרגשות ולהקשיב לבן/בת הזוג, אני מציע להם שיעורי בית: לצאת לבית קפה או לכל מקום מתאים שאינו הבית, כדי להמשיך בהפעלת שרירי הלב – אומץ הלב להיות גלויי לב. אני מקפיד להבהיר מהו גילוי לב דולפיני - כזה שאינו משפיל את בן/בת הזוג, לעומת גילוי לב כרישי - בעל פוטנציאל לפגיעה בבן/ת הזוג.

 

"הליטוף הדולפיני" בעזרת שרירי הלב

הליטוף הדולפיני הוא מושג מטאפורי הממחיש את הפרגון והחום ביחסים הזוגיים. כך אני מתאר אותו למטופלים: "כאשר מתבוננים בצילומי וידיאו של דולפינים מתחת לפני המים, מבחינים במספר גבוה של ליטופים ונגיעות בין הדולפינים. המומחים מבחינים בין ליטופים המזמינים למשחק עם הדולפינונים, למפגנים אקרובטיים, לליטופי היכרות והתיידדות, לחיזור, הזמנה לסקס, הזמנה לציד משותף, לטיול זוגי או קבוצתי בין אלמוגים, ועוד ועוד.

התרבות האנושית צמצמה מאד את טווח הליטופים המותר לנו, אבל העניקה לנו תחליף ייחודי: הליטוף במילים: "מה שלומך?" מה העניינים?" אנחנו אומרים כשפוגשים ידיד, ומאותתים לו שאנחנו רואים אותו, מחכים שייתן לנו סימן שגם הוא רואה אותנו.

בניגוד לזוגיות כרישית, השופעת נשיכות הדדיות, או לזוגיות סרדינית דלת ליטופים, הזוגיות הדולפינית שופעת ליטופים: ליטופים פיזיים קטנים (להחזיק ידיים מול הטלוויזיה, לחבק), ומילוליים, "איך היה לך היום בעבודה?" (ליטוף של התעניינות), "הפשטידה שעשית נהדרת" (ליטוף של מחמאה), "היה תענוג לשמוע אותך מרגיע את הילדים" (ליטוף של התפעלות), וגם ליטופים רומנטיים-חיזוריים: "אני מת/ה עלייך/עליך", "בכל פעם שאת/ה נוגע/ת בי אני מתרגש/ת", או, "שמתי לב שלא חייכת כל הארוחה, קרה משהו?" (ליטוף דאגה לשלומה או שלומו של בן/בת הזוג).

אני שואל את בני הזוג: "איך אתם מלטפים זה את זה במשך היום? כמה אתם מלטפים זה את זה? מתי זה קורה?" מתברר שמרבית המגעים אצל זוגות במשבר הם כרישיים ומתמקדים בנזיפות, ביקורת, דרשנות, הערות דידקטיות, עצות מעצבנות, ולפעמים מהלומות מילוליות של ממש. לפיכך אני משקיע זמן רב באימון ותרגול ליטופים דולפיניים.

לצורך כך אספתי עשרות משפטי ליטוף זוגיים וגיבשתי אותם לדף מודפס. כל אחד מבני הזוג מקבל את הדף ומתבקש לבחור משפט ליטוף, להביט בעיני בן/בת הזוג ולומר את משפטי הליטוף בטון ובשפת הגוף המתאימים. לדוגמא:  

גבר: "מתוקה שלי, אני רוצה להגיד לך תודה על כך שכשנכנסתי הביתה היום, שמת לב שאני גמור מעייפות וממש הכרחת אותי ללכת לנוח".

אישה: "רציתי להגיד לך תודה שהקשבת לי והבנת למה נפגעתי ממך וגם התנצלת על כך".

אני מתבונן בזוגות בשעה שהם מבצעים את התרגיל: חיוכים, צחוקים, הבעות של עונג, נגיעות של קרבה, והאווירה בחדר הטיפול נעשית מרגע לרגע אינטימית יותר ויותר.

בסיומו של התרגול אני מבקש מבני הזוג לספר זה לזה איך הרגישו כ"מלטפים" וכ"מלוטפים". התגובות מרגשות: "היה כיף ללטף", "היה כיף להיות מלוטף",  "רציתי שהיא תמשיך", "רציתי שהוא ימשיך".

כשאני שואל: "מה אתם לוקחים כשיעורי בית מהתרגיל", הם מחייכים. "לפחות חמישה ליטופים כל יום," הוא אומר, "לפחות עשרה," היא אומרת. אנחנו צוחקים ביחד.

 

"גבוליטוף" - שרירי העמידה על הזנב

המושג "גבוליטוף" מורכב משתי המילים "גבול" ו"ליטוף" וממחיש את האופן שבו משלב הדולפין בין תקיפות ובין רכות (ד"ר רבקה נרדי תיארה את השילוב זה בספרה על תקשורת אסרטיבית, "אישה בזכות עצמה - על נשים אסרטיביות". את המושג "גבוליטוף" יצרה  גל בידרמן, מומחית ליישום המודל הדולפיני בגיל הרך).

הצבת גבולות דולפינית לבן/בת הזוג, היא אתגר מורכב, מאחר שיש פוטנציאל מסוים של העלבה ופגיעה, שהרי אין אדם שאוהב לקבל "לא". כשבן/בת הזוג מסרב/ת ברטינה לסקס, "לא בא לי" ומסובב/ת את הגב... או מתחמק/ת בסרדיניות, "מאמי כואב לי הראש"... יש סיכוי סביר שהמסורב/ת ייעלב.

לעומת זאת: גבוליטוף המשלב "כיף לי לעשות אתך סקס, אבל כעת אני בראש אחר" עם ליטוף חברי, נוצר צירוף המאפשר למסורב/ת להירדם ללא עלבון או כעס. (כמובן שאם הסירוב נובע ממריבה או ריחוק כרוני בין בני הזוג - אינני ממליץ לשקר).

תרגול המטופלים בהתנהגות ה"גבוליטוף" נעשית בשיטה דומה לזו שתיארתי לגבי "הליטוף" הדולפיני.

תרגול המטופלים ב"גבוליטוף" נעשה בשיטה דומה לזו שתיארתי לגבי ה"ליטוף" הדולפיני. להלן שתי דוגמאות מרשימת התרגול של ה"גבוליטוף":

  1. חמוד שלי, אני יודעת כמה אתה עובד קשה ומשקיע המון במשפחה ואני מאד מעריכה את זה. יחד עם זאת, אני לא אוכל יותר להכין לבדי את ארוחות הערב של יום שישי. אני זקוקה לעזרתך.
  2. מתוקה, ברור לי שבגלל התפקיד הבכיר שלך בעבודה את לא יכולה לסגור עכשיו את הנייד שלך. אבל אנחנו בחופשה וקשה לי שאנחנו ממשיכים להיות באווירה של עבודה.

 

שרירי סנפירי הניווט – תכנון הזינוק מהמים

צללנו עם הדולפין, מדדנו את רמת הלחץ בדולפינומטר, הורדנו מעט את המחוג מהאזור האדום לוהט לאדום הבהיר, הפעלנו גם את הסונר הדולפיני באמפטיה כלפי הסרדין והכריש של עצמנו, ואחר כך גם כלפי אלו של בת/בן זוגנו, ועכשיו נשאלת השאלה: מה עושים עם הבעיה שנותרה חיה וקיימת מחוץ למים: בן/בת זוגנו עדיין כועסים עלינו. מה עושים כדי להזמין את הדולפין שלהם לרקוד אתנו את ריקוד הדולפינים? איך הדולפין מתפייס לאחר מריבה? איך הוא מבקש סליחה מבן/בת הזוג? איך מגיבים כאשר דוחים את רצוננו להתפייס? איך יוצרים אווירה חברית, מפרגנת, ועוד ועוד שאלות הקשורות להתנהגות שלנו מחוץ למים. כאן נכנסים לפעולה סנפירי הניווט הדולפיניים. כך אני מציג אותם למטופלים:

"סנפירי הניווט הם ה WAZE (תכנת ניווט) של הדולפין. שרירי סנפירי הניווט אלה מייצגים את יכולתו המופלאה של הדולפין 'לחשב מסלול מחדש' ולהגדיר את היעד אליו הוא רוצה  להגיע".

 

איך לאמן את שרירי סנפירי הניווט?

מכתב דולפיני לבן/בת הזוג (פתק, מסרון, מייל) הוא כלי יעיל במיוחד לאמון שרירי סנפירי ניווט של המטופלים. אני ממליץ על כתיבת מכתב כזה כאשר בן/בת הזוג מתקשים לבטא את עצמם באופן מדויק, חוששים מתגובת בן/בת הזוג, או כאשר בן/בת הזוג דוחה כל נסיון תקשורת דולפינית מילולית, ונמצא/ת בטווח האדום של "הדולפינומטר", כלומר נשלט/ת על ידי הסרדין או הכריש שלו/ה. מטרת המכתב היא "לדלפן" (להפוך את התקשורת עם בן/בת הזוג לדולפינית).

(על שיטות התפייסות דולפיניות אפשר לקרוא בספרנו:
"שיחה זוגית",פרק: מריבות והתפייסויות:
עמודים 255-325 

אני מבהיר למטופלים את יתרונות המכתב הדולפיני:

היתרונות מבחינת הכותב: איטיות הכתיבה יחסית למהירות הדיבור, מאפשרת לדולפין הפנימי לצלול ולהרגיע את הסרדין והכריש תוך כדי כתיבה. העדר הפרעות וקטיעות על ידי בן/בת הזוג, מאפשר לבטא את הרעיונות במלואם. הכתיבה משחררת משא רגשי מעיק שהיה כלוא. הכותב מתרגם את הרגשות הקשים למילים, ובכך מקטין את החרדה, ומגביר את תחושת השליטה. הכתיבה מאפשרת קריאה חוזרת, עריכה, תיקון והשמטה של מילים ומשפטים כרישיים. קריאת  המכתב כאילו נקרא על ידי בת/בן הזוג - נותנת פרופורציות. עצם ההשקעה הרבה בכתיבת מכתב דולפיני משדרת ללא מילים את החשיבות שמייחס/ת הכותב/ת לבן/בת הזוג – זהו צעד משמעותי לקראת פיוס או לקראת תחילתו של דיאלוג דולפיני. 

היתרונות לבן/בת הזוג המקבל/ת את המכתב הדולפיני: המכתב אינו דורש תגובה מידית, מה שמאפשר לחזור ולקרא ולנסות להבין עוד רובד, עוד ממד. המכתב מהווה גירוי חזק להמשך הדיאלוג, הן במכתב תגובה או ביוזמה מילולית לשיחה.

 

מקומו של המכתב בתהליך אימון שרירי הדולפין:

כתיבת מכתב דולפיני היא מיומנות מורכבת המחייבת הפעלה משולבת של כל שרירי הדולפין שחייבים לפעול במשולב כדי לזנק אל המטרה: בעיתוי, בעוצמה, במהירות ובזווית המתאימה, כדי להשיג את הדגיגון בגובה של שישה מטרים שאוחז בידו המאמן, וזאת מבלי לגעת, ולו גם באצבעו הקטנה.

כתיבת המכתב דורשת הפעלה יזומה של שרירי הלב (אומץ הלב להיות  גלוי לב, להביע רגשות בדרך בלתי פוגענית, היכולת להעניק ליטוף דולפיני), שרירי הנשימה ואורך הרוח (כתיבה מחייבת ויתור על הסיפוק המידי לומר כאן ועכשיו מפני שהיא מצריכה זמן להתארגנות מתאימה לכתיבה), שרירי הסונר הדולפיני (להיכנס לנעליו/ה של בן/בת הזוג, כדי להראות לה/לו שאנחנו מבינים מה קורה לה/לו ואיך הוא/היא חווה אותנו), שרירי העמידה על הזנב (היכולת לבטא את צרכינו ורצונותינו, להציב גבולות באמצעות "גבוליטוף" תוך התחשבות בצרכיו/ה ורצונותיו/ה של בן/בת הזוג), שרירי סנפירי הניווט (לתכנן באילו דרכים יעילות אפשר לגעת בליבו/ליבה של בן/בת הזוג, אילו הצעות לסיום המריבה להציע, מתי ואיך למסור את המכתב, מה לעשות אם בן/בת הזוג מתעלם מהמכתב ועוד. 

מכתב שכתב מטופל לאשתו (ולא שלח אותו) אלא דיבר אותו פנים אל פנים

גבר בן 40 נשוי עשרים שנה. בתפקיד ניהולי בכיר במקצוע טכנולוגי. לזוג שלושה ילדים. הופנה אלי על ידי אשתו שגילתה שבגד בה מספר פעמים (היא הכירה את המודל הדולפיני מהרצאה ששמעה). המטופל חש מיוסר ובעיקר מבוהל. שואל אותי ללא הרף: "למה זה קורה לי שוב ושוב למרות שאני אוהב את אשתי אהבה עזה וגם אוהב את הסקס שלנו". הוא חש שעולמו התמוטט. מרגיש שיורד מהפסים. חש שאיבד שליטה על חייו. משדר חרדה גבוהה בקולו, בהבעת פניו ובשפת הגוף. כך הוא מתאר את עצמו: "אני סוטה, מופרע, חסר שיקול דעת, מכור למין". שוב ושוב חוזר על רצונו לשקם את נישואיו, מספר שלא עובר יום שבו אינו מתנצל על בגידותיו ומתחנן שתסלח לו. מספר שאשתו קבלה את בקשת הסליחה שלו אבל דרשה שילך לטיפול כדי "שתבין סוף סוף מה קורה לך ושתוכל להסביר לי למה זה קורה".

במהלך ארבעה מפגשים טיפוליים אנחנו צוללים עם הדולפין שלו, ומפעילים סונר כלפי הסרדין והכריש של עצמו ושל אשתו, ומפעילים את סנפירי הניווט. לקראת המפגש השלישי אני מציע לו לכתוב לאשתו מכתב דולפיני כדי להתכונן לזינוק.

השיחה עם בת הזוג בחדר הטיפול: 

במפגש החמישי (המכתב לא נשלח לאשתו) הגיעה בת הזוג על מנת לקבל תשובה על השאלה שלא חדלה לשאול מאז גילתה את הבגידה: "למה עשית את זה?"

המטופל רכן לעבר אשתו, נטל את ידה, הביט בעיניה ודיבר ברגש. "הניתוח שעשיתי עם חן העלה את זה שהיו מספר דברים שהפריעו לי במערכת הזוגית שלנו, אבל פחדתי לדבר עליהם. פעלתי בדפוס "הסרדין". לא להגיד שום דבר. לא לעמוד על שלי. מתוך פחד לא דיברתי על מה שכואב לי ביחסים אתך. גם מתוך ייאוש שאין סיכוי שזה ישתנה. זה נצבר בפנים ככעס, כתסכול. ואז הכריש שלי התחיל לעשות אותי יותר ויותר ממורמר על כל מה שמגיע לי ואני לא מקבל. ואז באה המחשבה הכרישית שאני יכול לעשות את זה עם מישהי. ולא מעניין אותי כלום. אני אעשה את זה. לא רואה בעיניים. בא לי לטרוף  אז אני טורף. אני משיג. נכנסתי לקטע של אני גבר והדם עלה לי לראש. אני חייב לשחרר את הקיטור הזה. להחצין את מה שהיה כלוא בי. לא רואה בעיניים כלום אלא הולך להישג את הטרף שלי.

ביחד עם חן הצלחתי להבין שזה היה התהליך. המקום של אני צריך להרגיש גבר. שמישהי מתעניינת בי משקיעה בי. נמשכת אלי. הייתי עיוור בלי להסתכל ימינה ושמאלה. בלי שיקול דעת בלי לחשוב על המחיר שאשלם. זה המקום של: אני עדיין חי. מרגיש ויכול. בלי להתייחס אלייך. (קולו של המטופל רעד...) אני מצטער שפגעתי בך. אני אוהב אותך ולא רוצה להפסיד אותך. אני רוצה שנשקם את היחסים שלנו. אני רוצה ללמוד איך לדבר על הדברים הקשים לפני שהם מצטברים. אני מצטער שלא עשיתי את זה קודם. אני רוצה שניכנס לתהליך של טיפול זוגי. מקוה שתסכימי".

בנקודה זו החל הטיפול הזוגי ותהליך התיקון מתחיל.

מבט אישי על סרדינים וכרישים המחופשים לדולפינים

כשהסרדין שלי מחופש לדולפין

לפעמים אני משוכנע שאני נוהג כדולפין, אבל רק לאחר מכן, כשאני מפעיל את הסונר פנימה, מתברר לי שהתנהגתי כסרדין, שטוב הלב והנדיבות הדולפינית שלי לא היו אלא תוצר הפחד שלי מעימות עם אדם שהיה עלי להציב לו גבוליטוף, ושבעצם, כמו כל הסרדינים, נדיבותי רק הגבירה את התיאבון הכרישי שלו.

כשהכריש שלי מחופש לדולפין

לפעמים אני משוכנע שפעלתי כדולפין, הצבתי גבולות, פעלתי ב"גבוליטופיות" אך כשאני מפעיל את הסונר הפנימי אני מגלה לצערי שמתחת לחליפה הדולפינית הסתתר כריש שפחד להרגיש פראייר ולכן הציב גבולות במקום שבו דווקא הוויתור על הצבת הגבול היה המעשה הדולפיני. 

הודאה בטעות בפני מטופל

אני מקפיד להודות בפני מטופליי בטעויות שאני עושה בטיפול. לפעמים זה הזיכרון שמכה בי, לפעמים זו פרשנות שגויה, לפעמים זה הסרדין שלי שפוחד מהמטופל ומתחנן בפניי שאדלג על אמירה חיונית, כזו שעלולה להביך או להרגיז את המטופל. ולפעמים זה הכריש שמתלהם בתוכי וגורם לי להיות בוטה כלפי המטופל. ואז, רגע לפני שאני מודה בטעות, הסרדין והכריש מנסים להניא אותי מכך.

הסרדין: "המטופל יחשוב 'לאיזה מן מטפל הגעתי? כזה שעושה טעות... הוא בטח לא ירצה לבוא יותר אליך"

הכריש מתלהם: "לעולם אל תודה בטעות בפני מטופל. להיפך, תוכיח לו שצדקת".

ורק הדולפין מציל אותי משני השוטים שבתוכי: "מדוע שלא תשתף את המטופל במאבק שלך עם הפחד להודות בטעות". 

שהרי מהו טיפול אם לא תהליך שבו אנו לומדים
לזהות את הטעויות שלנו, להודות בהן בפני עצמנו
ובפני יקירינו, ולהיות מחויבים לתקנן

לפעמים כדאי להיות סרדין או כריש... האומנם?

לפעמים הכי חכם זה להיות סרדין ולברוח כשאתה מאוים, ולפעמים הכי חכם זה להיות כריש כשאתה מאוים". לעיתים אני נשאל: "האם לא כדאי להיות לפעמים סרדין ולפעמים כריש? אני אוהב את השאלה מאחר שזוהי הזדמנות לחדד את ההבדל בין בריחה סרדינית לבריחה דולפינית או בין התקפה כרישית להתקפה דולפינית.

כשהבריחה היא סרדינית מתלוות אליה תחושות של לוזריות, אפסיות, השפלה. לעומת זה, כשדולפין בורח ממאבק, ההחלטה באה משיקול דעת ואינה מלווה ברגשות השפלה, בושה, ייאוש. כך גם בהתקפה. כשכריש תוקף הוא מסתער בלי אבחנה, בלי מידתיות ובחמת זעם. מטרתו להשפיל את האחר, פיזית או נפשית.

כשדולפין תוקף הוא עושה זאת כאמצעי אחרון לאחר שנעשו מירב הנסיונות למנוע את ההתקפה. וגם אז, ההתקפה נעשית כהגנה עצמית, באופן מידתי, ואינה מיועדת להרוס את התוקף אלא אך רק לבלום אותו.

שתי הערות לסיום:

  • אין סיכוי שהסרדין והכריש ייעלמו מתוכנו, הם ימשיכו להשפיע עלינו בכל פעם, כשיגנבו לנו רמזור, כשידחפו אותנו בתור, כשיעליבו אותנו, או יבגדו בנו. לכן אין סיכוי שנהפוך לדולפינים מושלמים.
  • למרות שלעולם לא נהיה דולפינים מושלמים, הרי שהחתירה וההשתדלות להתקרב לאידאה הדולפינית משפרת את איכות חיינו ומעניקה לנו תקווה.

מאמר זה נכתב על ידי ד"ר חן נרדי
Ph.D. בעבודה סוציאלית, שותף עם ד"ר רבקה נרדי, רעייתו, במכון דיאלוג לשיפור ההידברות, וביצירת המודל הדולפיני, בעל 40 שנות ניסיון בטיפול אישי, זוגי ובהנחיית השתלמויות לאנשי המקצועות הטיפוליים במודל הדולפיני,
מחברם של 4 ספרי עיון והדרכה, ו- 2 ספרי ילדים.

כתובתו של אתר מכון דיאלוג: www.dialog-nardi.co.il

לחצו על הבאנר ותועברו לאתר

קישורים לפעילות המקצועית

המאמר פורסם בחסות אמציה הוצאת ספרים - Family-Care.co.il
לחצו על הלוגו ותועברו לאתר

חפשו אותנו בפייסבוק ועשו לנו לייק!
כך תיהנו ממאמרים מרתקים, הודעות על פעילויות מקצועיות וספרות מקצועית
בתחומי הטיפול השונים - מלפני לידה ועד זיקנה - היישר לעמוד הפייסבוק שלכם!

נבנה באמצעות מערכת דפי הנחיתה של רב מסר

.